פותחת את הלב וסוגרת את נושא האוסף ההוא, אחת ולתמיד…

רגיל

אפתח את הפוסט הזה בוידוי קטן; אין לי אוסף. היה לי, פעם, כשהייתי נערה. כנראה צדקו מי שאמרו שהתרחישים של הילדות שלנו מעצבים אותנו כאנשים בוגרים. לפחות במקרה שלי, זה כנראה הוכיח את עצמו כנכון.

נשאב ברשתוכם אחורנית לשנות ה90 הפוסט-עליזות. אני הייתי נערה המשוייכת לקבוצת המעריצות של זמר אשר קיפח את חייו בנסיבות טראגיות (יש יאמרו שהגיע לו , לאור מעלליו ) וכגרופית רצינית, אספתי מכל הבא ליד: פריטי ביגוד, סיכות, פוסטרים, היו לי את כל הקלטות-ולאחר מכן הדיסקים שלו ואפילו החזקתי באוסף די מרשים של גזרי עיתונות מכל במה ישראלית אפשרית, אשר היה מודבק בקפדנות על דפיהן של מחברות חומות. של פעם.

אפילו להופעה שלו בפארק הירקון הלכתי. כמעט חצי הופעה ישבתי על כתפי אבי ולמרות שאני לא זוכרת מההופעה הזו שום דבר, אני בטוחה שלא הייתה מאושרת ממני בעולם הזה, באותה נקודת זמן.

לעניין האוספים; תקרית של עימות טיפוסי בין מתבגרת לאמה, הובילה לכך שכל אוסף המחברות שלי, שטופחו באהבה, בשקידה ובמסירות אין קץ על ידי, הושלכו אל האשפה כ"אקט מחנך". רגע, היי, אל תמהרו לשפוט את אותה אם שסברה שבאותה העת, זהו המעשה הסופר נכון ולגיטימי שעליה לנקוט בו על מנת לחדד אצלי את העובדה שהיא ממש, אבל ממש, רוצה שאני אשקיע יותר בלימודים שלי, ופחות… בדברים אחרים. בכל מקרה, אני כבר מזמן סלחתי.

למרות המחילה הפנימית שלי ביני לבין עצמי, נראה שאותה תקרית אי שם בשנות התשעים הותירה בי איזה זכרון צורב, מר או פונקציונאלי, שאוספים הם כנראה לא מסוג הדברים הרציניים שיש להתעסק בהם תוך כדי החתירה שלנו בנהר הזה שנקרא חיים, ולמרות שאחי הצעיר ממני עוד אסף מטבעות ובולים שנים לאחר מכן, לא מצאתי בזה שום עניין או ריגוש. "מגרת" האוספים אצלי נאטמה לחלוטין; כנראה לבלי פרצה.

כיום, כאישה בוגרת, אם ורעייה, אני מוצאת את עצמי מארגנת לא פעם את החפצים של בני ביתי ומנסה לארגן אותם קטגורית. לא, לא מצאתי בניהם שום קבוצה שניתן להגדירה כאוסף. לפחות לא עכשיו. (אגב, אני מחשיבה את עצמי לבחורה ממש לא אגרנית וכבת מזל בתולה טיפוסית, אני דווקא מצליחה ליהנות עד מאוד מהסדר והארגון שיש ברכושי הצנוע).

מה שכן, אני יכולה להבטיח, שאת השיעור שלי בענין חינוך והמשלות, קבלתי ולטובה מאותה תקרית מצערת שגרמה לי להזיל לא מעט דמעות ולחשוב שאין גרועה מאימי באותם ימים. מאז, לא פעם חלפה במוחי המחשבה שכוונותיה של אותה אם צעירה דאז, היו טהורות ושהיא היתה משוכנעת שהיא עושה את המעשה הנכון. יש הורים שיקראו את השורות הללו היום ויסכימו שמעשיה היו מדוייקים ושהם היו נוהגים בדיוק כמוה.

לא נתווכח על זה כמובן. החוכמה בחיים היא לדעת ללמוד ממקרים כעין אלו גם איך, כנראה, לא להתנהג. אז כנראה שבעניין הזה, אני ברת מזל. השכלתי.

מתוך technorati.com

מתוך technorati.com

 

**פוסט זה נוצר כחלק מפרוייקט של קהילת הבלוגריות הישראליות מתחום הטיפוח והאיפור**
ההשראה לפוסט הייתה: אוספים

<!– start InLinkz script –>

<a rel='nofollow' href="http://new.inlinkz.com/luwpview.php?id=388798"><img style="border:0px" src="http://www.inlinkz.com/wpImg.php?id=388798"></a&gt;

<!– end InLinkz script –>

אודות Carmel Peleg

ברוכים הבאים לבלוג השמח שלי! כאן, תוכלו ליהנות מהמלצות על כל מה שיכול להפוך את החיים לפשוטים יותר, נוחים יותר, צבעוניים יותר ו-שמחים. בין היתר, תוכלו לקבל כאן המלצות על ספרים חדשים, מתכונים שניסיתי בעצמי והוגשו לכם מדוייקים, מיני מוצרים שיהפכו את החיים ליעילים וקלים, התראות על המקומות השווים לבילוי עם הילדים ובני הזוג, טיפים, הצגות וסרטים. תוך כך תוכלו לקבל הצצה אל חיי הפשוטים-מורכבים, הבורגניים לפליא והמשתדלים להיות שמחים ועל הדרך, אולי תוכלו גם ללמוד משהו על עצמכם ומשפחתכם ולגלות מהם הדברים שעושים לכם נחת. Enjoy life! ❤

»

  1. גם אני הייתי (ובמידה רבה, עודני) מעריצה גדולה של יצירתו, המוזיקלית והכוריאוגרפית. הלכתי להופעה ההיא כי חברה אמרה שאולי ייפול לו האף 🙂

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s