ספר רגיש בנושא משפחה יחידנית- "זוהר רוצה לעוף"

משפחות יחידניות הן כבר מזמן לא משהו לתמוה לגביו. משפחות מגוונות מאפיינות את המרקם החברתי בישראל (וברחבי העולם כמובן) ואך טבעי יהיה שסופר ירים את הקולמוס ויכתוב על כך ספר, מנוקדת מבטו של הילד, דווקא. הסופרת תרצה דביר הצליחה לעשות זאת, ברגישות אין קץ ובגישה שמשלבת אינטיליגנציה רגשית גבוהה וים של אופטימיות.

כמי שגדלה כבת לאם יחידנית בתקופת מלחמת העולם השנייה, מביאה הסופרת את גיבורת העלילה, הלא היא הילדה הצעירה זוהר, אל קדמת הבמה תוך תיאור מערכת היחסים שלה עם אמה ועל הקשיים שבהתבגרות ללא אב, המורכבות של התקופה והתובנות על החיים.

אביה של הסופרת תרצה דביר, כאמור- ניצולת שואה ובת יחידה, נפטר מדום לב כשזו היתה בת 3 והיא נותרה עם אמה, תוך שהן עוברות יחד מסע בריחה מפרך מפולין, כזה שאילץ את האם להתחזות לפולנייה רווקה ולהציג את תרצה כבתה של אחותה החולה. אם לא די בכך, נאלצה תרצה לבלות את זמנה במקומות מסתור שונים למשך תקופות ממושכות כשהאם יצאה לפרנס את ביתה.

זוהר רוצה לעוף, ספרה הרביעי של תרצה דביר. הוצאת גוונים. צילום- יחצ

 

מיותר לציין שאילוצים אלה גרמו לילדה הרכה לתהות, מדוע אמה אינה מציגה אותה כבתה שלה ולחוש לא רצויה, דחויה ולעיתים אפילו בלתי נראית. נכון, האם הצליחה, בזכות תושייה ותחבולות, להציל את חיי ביתה, אך זו הצעירה לא הצליחה להבין את גודל הנס- שכן הייתה שקועה עמוק ביאושה.

הספר נשמע קשה ומורכב מידי עבור הקוראים הצעירים, אך נדמה כי הוא רק ילך ויצבור תאוצה מאחר ומציאות קשה נמצאת סביבנו כמעט בכל פינה-כך שמתבגרים באשר הם צריכים לדעת, שגם סיפורים קורעי לב וקשים מעין אלה, הם מנת חלקם של ילדים אחרים ברחבי העולם. כך, אולי, תתאפשר הכניסה לפרופורציות הרצויות שלהם עצמם.

הספר כתוב בצורה רהוטה ובמשפטים קצרים יחסית שמסייעים לטקסט להפוך נהיר עבור האוזניים הרכות. הוא מצליח להעביר עומק ועצמה של קשר בין בת ואם בצל תקופה קשה תוך תיאור מורכבויות שונות שנכפו עליהן.

זהו ספרה הרביעי של תרצה דביר ואני ממליצה עליו בכל פה, כספר חובה עבור כל הילדים המתבגרים שחשים עצמם חווים קשיים כאלה ואחרים.

איורים: נורית צרפתי | הוצאת גוונים | 79 עמודים | 55 ש"ח בחנויות ורשתות הספרים